לפעמים אנחנו רבים עם הילדים שלנו, עם התלמידים שלנו, ולפעמים זה פיצוץ מאוד לא נעים. הבעיה בפיצוצים האלה היא שבדרך כלל מה ש"מנצח" זה ההררכיה שלנו, התפקיד שלנו כמורה/מנהל, או המקום שלנו כהורים. ה"ניצחון" הזה הוא נצחון לכאורה. לילד כלים להתמודד עם הנצחון הזה, במקרה הטוב הוא יעשה לנו רגשי ונצליח להגיע אליו בהמשך ובמקרה הפחות טוב זה רק יראה כך למראית עין אבל בפועל הילד הזה כבר לא איתנו, הוא איבד בנו אמון ולא יפנה אלינו במקרה הצורך. מתי נגלה את זה? לפעמים אחרי עשור ולפעמים כלל לא.
